החלטה בתיק רע"א 2081/13

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ) בפש"ר 59344-01-12 מיום 7.2.2013, במסגרתה נדחתה בקשה לקביעת אופן חלוקת הדיבידנד לנושים הבלתי מובטחים לפי הסדר הנושים של חברת נידר חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (להלן: החברה) שאושר ביום 23.10.2012.

עיקרי העובדות

2.        ביום 27.7.2008 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (פש"ר 5235/08) במעמד צד אחד צו הקפאת הליכים זמני (להלן: הצו) נגד החברה לפי סעיף 350 לחוק החברות. ביום 3.8.2008 הוארך הצו לתקופה נוספת עד למתן החלטה אחרת, וביום 6.8.2008 הוארך הצו פעם נוספת עד ליום 11.9.2008. ביום 7.8.2008 הוסמכו הנאמנים לפעול בשם החברה לתקופת הקפאת ההליכים, וביום 18.5.2009 הוארך צו ההקפאה עד למתן החלטה אחרת.

3.        ביום 20.6.2010 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת הנאמנים לכינוס אסיפת נושים לצורך אישור ההסדר המוצע. בימים 5.1.2011-2.1.2011 התקיימו ארבעה ימי מסחר בודדים בניירות הערך של החברה כתנאי מוקדם למחיקתם מן המסחר. באופן זה, נוצרו שלושה סוגי מחזיקי אג"ח: (א) מחזיקים שרכשו אג"ח עד למועד מתן צו הקפאת ההליכים; (ב) מחזיקים שרכשו אג"ח בתקופה שממועד הכרזת הקפאת ההליכים ועד ליום 1.1.2011; (ג) מחזיקים שרכשו אג"ח בארבעת ימי המסחר האמורים לפי שער שנע בין 7.1 אג' ל-12.72 אג', ביחס לאגרת חוב אחת שערכה הנקוב הוא 100 אג'.

4.        ביום 1.7.2012 נעתר בית המשפט המחוזי שוב לבקשת הנאמנים לכנס אסיפת נושים סביב ההסדר המוצע אך ציין כי יש להבהיר לנושים, בין היתר, כי אסיפות הנושים יהיו לגבי כל הנושים, ולא רק לגבי מחזיקי אג"ח, וכי בעלי השליטה בחברה טרם נתנו את הסכמתם להסדר המוצע. ביום 31.7.2012 פורסם דיווח מיידי באתר המגנ"א בהתאם לתקנות הדיווח על אודות הודעה בדבר זימון לאסיפות נושים של החברה לצורך הצבעה על הצעת הסדר הנושים. ביום 20.8.2012 פורסם דיווח מיידי נוסף לפיו המועד הקובע למחזיקי האג"ח לצורך קביעת הזכאות לקבלת תשלומים על-פי ההסדר הוא מועד האסיפה ביום 6.9.2012.

5.        ביום 9.10.2012 הוגשה בקשה מטעם הנאמנים לפי סעיף 350 לחוק החברות לבית המשפט המחוזי לצורך אישור הסדר נושים שנערך בין החברה באמצעות נאמניה לבין נושיה הבלתי מובטחים ובעלי השליטה בה. ביום 9.10.2012 הורה בית המשפט המחוזי כי הבקשה תידון במעמד הצדדים בדיון שנקבע ליום 16.10.2012. ביום 23.10.2012 אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הנושים באופן עקרוני, בכפוף לתיקונים נקודתיים. ביום 29.10.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי יש בהסדר הנושים המקורי ובהחלטתו מיום 23.10.2012 כדי להוות הסדר כולל ומלא ועל-כן מועד אישור ההסדר הוא מועד מתן ההחלטה, קרי - 23.10.2012. סעיף 3.1 בפרק 3: "רכישת חובות החברות לנושים בלתי מובטחים" להסדר הנושים קובע כך: 

"החברה ו/או חברות בנות שלה ו/או בעלי השליטה לאחר ההסדר (להלן: " הרוכשים") ירכשו את כלל החובות להסדר כלפי הנושים הבלתי מובטחים (להלן: "הנושים הרגילים") בדרך של המחאת זכויות בלתי חוזרת, וכן באמצעות רכישת כל אגרות החוב, בתמורה המשקפת סך של 31.4 אגורות נטו בגין כל 1 ש"ח ע.נ. אגרות חוב או סך כולל של 35,000,000 ש"ח (הגבוה מביניהם) (" התמורה למחזיקי אגרות החוב"), וכן סכום המשקף זכות זהה לשאר הנושים הרגילים של החברה, בשיעור המהווה החזר דיבידנד של כ-28.91% מסכום תביעת החוב שיאושר להם ע"י הנאמנים ו/או ע"י בית המשפט המוסמך, לפי העניין (להלן: " תמורת החוב"), אשר ישולמו להם בטרם כל תשלום מכל סוג שהוא לבעלי השליטה".

6.        ביום 6.12.2012, בחלוף יותר משנתיים ממועד אישור הסדר הנושים, הגישו המבקשים, במעמדם כנושים בלתי מובטחים של החברה, לבית המשפט המחוזי "בקשה לקביעת אופן חלוקת הדיבידנד בקבוצת הנושים הבלתי מובטחים". המבקשים טענו כי שיעור הדיבידנד ביחס למחזיקי האג"ח צריך להיות מחושב מסכום עלות הרכישה בפועל ולא מהערך הנקוב של אגרת החוב. לדידם, אגרת חוב היא התחייבות חוזית עתידית של החברה לתשלום הערך הנקוב בה רק במקום בו החברה היא בת פירעון וסולבנטית. בו ביום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי ההסדר שאושר באסיפות הנושים ובהמשך בבית המשפט (בשינויים קלים) אינו מתייחס לערך עלות הרכישה בפועל של האג"ח, ומשכך מאוחר מדי להעלות הסתייגויות על אודות ההסדר. יחד עם זאת, נקבע כי היה ויוכח כי נפלה טעות בהבנת בית המשפט את ההסדר וקיימת סברה פרשנית אחרת (בכפוף להצטיידות המבקשים בתגובות הנאמנים, ב"כ מחזיקי האג"ח והכנ"ר), ישקל העניין מחדש.

7.        ביום 10.12.2012 הגישו המבקשים "הבהרה ובקשה למתן הוראות לנאמנים עד להחלטה בדבר קביעת אופן חלוקת הדיבידנד בקבוצת הנושים הבלתי מובטחים". המבקשים הבהירו כי "אין בבקשה כוונה כלשהי 'להעלות הסתייגויות' כלשון ההחלטה מיום 6.12.2012, או לשנות במשהו את הסדר הנושים. המבקשים תומכים בהסדר הנושים וכל מבוקשם הוא ליישמו ולפעול על פיו, לפי פרשנותו הראויה והנכונה...". ביום 11.12.2012 הורה בית המשפט המחוזי כי המבקש יפעל כמותווה בהחלטה מיום 6.12.2012 וכי אין מקום לעת הזו למתן החלטות נוספות.

8.        להשלמת התמונה העובדתית יצויין כי בשלב מסוים רשות המיסים (מע"מ) ביקשה להצטרף לבקשה בכובעה בחלק הנשייה מול החברה כנושה רגיל, ולצורך כך הגישה ביום 10.12.2012 "הודעת הצטרפות מטעם מע"מ לבקשת המבקשים ובקשה למתן הוראות". למחרת הורה בית המשפט המחוזי כי הנאמנים יגיבו לבקשה תוך 14 יום, אלא שביום 27.12.2012 הודיעה מע"מ כי היא מושכת את בקשת ההצטרפות לאור ההסכמות אליהן הגיעה עם הנאמנים. בו ביום הגישו המבקשים "בקשה להורות על מתן תגובות בסוגית אופן חלוקת הדיבידנד בקבוצת הנושים הבלתי מובטחים". למחרת קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה מיום 11.12.2012 איננה עומדת עוד בעינה, שכן רשויות מע"מ והנאמנים הגיעו לכלל הסכמה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא לנכון להורות כי הנאמנים והכנ"ר יגישו את עמדתם בקשר לאופן חלוקת הדיבידנד תוך 14 יום וכי על המבקשים להודיע לבית המשפט על אודות קשריהם עם בעלי השליטה בחברה. ביום 7.2.2013, לאחר שהוגשו תגובת הנאמנים, תשובת המבקשים ותגובת הכנ"ר, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשות שעניינן בקביעת אופן חלוקת הדיבידנד בקבוצת הנושים הבלתי מובטחים.

החלטת בית המשפט המחוזי

9.        לאחר שבית המשפט המחוזי נדרש ללשונו של סעיף 3.1 להסדר הנושים, וקבע כי פרשנותו היא ברורה, קרי - מתייחסת ל ערך הנקוב ולא לערך עלות הרכישה של האג"ח, עבר לדון בשאלה האם נכון להורות על תיקון ההסדר באופן שיהיה תואם לדרך החלוקה "השוויונית" לה טענו המבקשים ובהכפפתו לעלות הרכישה באופן יחסי.

10.      בהסתמך על ההלכה הפסוקה, קבע בית המשפט המחוזי כי דרכי התקיפה של החלטה המאשרת הסדר נושים יהיו באותן דרכי תקיפה שבהן ניתן לתקוף פסק דין המאשר הסדר פשרה בהליך אזרחי, קרי - באמצעות הגשת ערעור לערכאה המוסמכת או באמצעות נקיטת הליך לביטול בשל פגם שנפל בכריתת הסדר הפשרה. ואולם, בנסיבות שלפנינו, נקבע כי המבקשים לא ערערו ולא השיגו על החלטת בית המשפט שאישרה את ההסדר, ועל-כן יש לראותה כפסק דין חלוט. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי המבקשים גם לא הצביעו על פגם כלשהו בכריתתו של ההסדר אלא דווקא הבהירו כי הם מסכימים לו באופן עקרוני. לפי עמדת בית המשפט המחוזי, משאושר הסדר הנושים והמבקשים לא התנגדו לו ולא שטחו את הטענות שהם מעלים נגדו כיום, לא באסיפות הנושים ולא בפני בית המשפט, הרי שאין כל הצדקה לשינוי הוראות ההסדר כיום. ביחס לשיטת המסחר בניירות ערך מסוג אגרות חוב בשוק ההון, העיר בית המשפט המחוזי וציין כי אין מקום ליתן משמעות לרווחיות רכישת האג"ח על ידי כל אחד מנושי החברה.

11.      בהערת אגב ציין בית המשפט המחוזי כי שעה שמדובר בחברה חדלת פירעון המצויה בפירוק או בהקפאת הליכים, יש לתת משקל להשפעת ההסדר על נושי החברה בכללם, ולבחון את המהות הכלכלית האמיתית המהותית של העסקה. מכאן הסיק בית המשפט המחוזי כי יתכן והיה מקום מלכתחילה לקבוע בהסדר הוראות שונות באשר למחזיקי האג"ח שרכשו את האג"ח בארבעת ימי המסחר שלאחר מתן צו ההקפאה, אך לדידו מקומן של טענות אלו היה בשלב שקדם לאישור ההסדר. עוד נקבע כי גם אם הייתה מתקבלת פרשנות המבקשים, מי שהיה נהנה מכך הם בעלי השליטה ולא המבקשים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

דיון והכרעה

12.      למקרא בקשת רשות הערעור על נספחיה ולאחר שעיינתי בתגובות המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

מחלוקת (א):

13.      המחלוקת הראשונה בין הצדדים נוגעת לשאלת סיווג ההליך שלפני, קרי - כבקשה למתן רשות לערער או ערעור בזכות. הלכה ידועה היא כי זכות הערעור על החלטת 'תיקון' או 'הבהרה' נתונה, במקרה שבית המשפט נעתר לבקשה לתיקון או להבהרה ומורה על תיקון פסק הדין או הבהרתו, ואילו במקרה ההפוך, בו דוחה בית המשפט את הבקשה לתיקון או להבהרה, כבמקרה דנא, תסווג הדחייה כהחלטה אחרת ומכאן שאין זכות ערעור על ההחלטה כחלק מן הפסק (ראו למשל: בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מ"ד(4) 212, 216 (1990); להרחבה ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, התשס"ז-2007) 372; ח' בן-נון, ט' חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, התשע"ג-2012), בעמודים 102, 104-106, 137).

14.      לצורך סיווג הדרך להשיג על החלטות בית המשפט הדן בהליך של הסדר נושים יש להחיל אותם כללים המיושמים במסגרת הליך פירוק חברה. דיני הערעור לפי חוק החברות ופקודת החברות הולכים בתלם דיני הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" (ראו למשל: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(4), 393 (1989); רע"א 10215/01 עו"ד יוחנן בלש בתפקידו כמנהל מיוחד נ' כונס הנכסים הרשמי (23.6.2005), פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' טירקל).